מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' בן יהונתן ואח'

פסק דין

לפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 12/4/2011, בין רכב המבוטח על ידי התובעת, לבין רכב בבעלות הנתבע 1 והמבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

נשמעו לפני שני הנהגים וכן עד נוסף מטעם הנתבעים שישב ליד הנהג. נהגת התובעת העידה, כי נסעה ברח' אבן גבירול בתל-אביב בנתיב האמצעי, אוטובוס עבר אותה במהירות מצד שמאל ופתאום חשה בחבטה והייתה פגיעה ברכב, כמו כן חשה שמשהו נגרר, בדיעבד הסתבר שרכב הנתבעים פגע בה. לדבריה, אמרה לנהג שפגע בה ושהפגוש הקדמי שבור לשתי חתיכות, הוא נפל על הרצפה והכנף השמאלית שלה מעוכה לגמרי. הנהגת הכחישה מכל וכל כי סטתה לעבר רכב הנתבעים וטענה כי רכב הנתבעים ניסה לתמרן ופגע בה. בחקירה הנגדית טענה העדה שרכב הנתבעים פגע בה עם הכנף הימנית של הרכב וטענה שהיא זוכרת שהיה לו מגן מתכת מקדימה. כאשר הוצגה לפניה ההודעה שכתבה לחברת הביטוח בה ציינה, כי רכב הנתבעים חתך אותה, השיבה שהכוונה שהוא פשוט נכנס בה. לה לא הייתה שום סיבה לפנות, היא הייתה באופן מלא בנתיב שלה.

גרסת הנתבע שונה מן הקצה אל הקצה. הנתבע טען שהוא נסע על אבן גבירול מדרום לצפון, הייתה תנועה פקוקה, הגיעו לרמזור, הוא נסע על המסלול שלו ורכב התובעת סטה אל המסלול שלו ונגעה לו בניקל שעל הדלת האחורית. בנסיעה שלו קדימה השתחרר לה הפגוש הקדמי בצד שמאל. לו לא קרה שום נזק, למעט שריטה קטנה שצריך להתאמץ כדי לראות אותה. החליפו פרטים וכל אחד הלך לדרכו. הנתבע טען בתוקף שהנזק היחיד שנגרם לרכב התובעת הוא השתחררות הפגוש. כאשר הוצגו לפניו תמונות השמאי לפיהן הפגוש שבור ויש נזק קשה בכנף, טען שזה לא היה בעת התאונה ושנעשה נזק נוסף ברכב. הנתבע שב וטען שרכב התובעת היה מאחוריו. הנתבע לא זכר מתי מסר הודעה לחברת הביטוח ולא ידע לומר מדוע על ההודעה אין תאריך אולם טען שהיה זה בסמוך לארוע. במהלך החקירה הנגדית, הראה הנתבע תמונה בפלאפון שטען כי היא תמונה של רכבו וממנה עלה כי אין לרכב מגן כסוף מקדימה.

עד נוסף מטעם הנתבעים שישב ליד הנתבע העיד, כי היה ברכב הנתבע, כי נסעו ברחוב אבן גבירול, עברו את רכב התובעת ושמעו מכה, קיבלו מכה בחלק האחורי של הרכב. העד טען כי הפגוש של רכב התובעת נפל או התנדנד, אצלם לא קרה כלום, הם החליפו פרטים. העד לא ידע לומר אם התמונות שצולמו על ידי שמאי התובעת ממחישות את הנזק שנגרם, אולם ידע לומר שהפגוש שלה נגרר. לדבריו נסעו ישר, בנתיב האמצעי ולא הייתה סטיה ימינה או שמאלה.

בתמונות השמאי שהציגה התובעת, נראה כי הנזק הנטען הוא בעיקר שבירה של הפגוש וכן פגיעה בכנף שמאלית קדמית.

דיון והכרעה

המדובר בתביעה אזרחית ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואחריות הצד השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

לאחר שבחנתי בקפידה את העדויות שנשמעו לפני את תמונות הנזק של הרכב, את חוות דעת השמאי וסבירות גרסאות הצדדים – אני מעדיפה את גרסת עדת התובעת על גרסת הנתבע, וקובעת, כי הנתבע הוא זה האחראי לתאונה.

עדות עדת התובעת מהימנה עלי. העדה העידה בבהירות ובאופן קולח ומהימן על מה שארע ועל הנזקים שנגרמו בתאונה. למרבה הפלא, חרף טענתו הנחרצת של הנתבע, כי הנזקים הנטענים על ידי התובעת והעדה מטעמה לא נגרמו בתאונה, שכן כל שארע הוא השתחררות הפגוש מן התושבת ומכאן, כי נעשה נזק נוסף ברכב במכוון, עדת התובעת לא נשאלה שאלה וחצי שאלה על כך.

לעומת עדת התובעת, הנתבע העיד ביהירות, תוך זלזול בגרסת עדת התובעת וייחס לה מרמה של ממש בהגדלת הנזקים ברכב. למותר לציין, שטענת מרמה מסוג זה דורשת ראיות ממשיות ולמצער הייתה חובה לעמת את עדת התובעת עם הטענה.

הלכה למעשה, עד הנתבעים הנוסף תמך בגרסת עדת התובעת, מבלי משים. עד הנתבעים העיד לפי תומו, בצורה חופשית כי התאונה ארעה שעה ש"עברנו את הרכב המדובר ושמענו מכה..." (עמ' 5, שורה 11), הווה אומר, כפי שתארה עדת התובעת, התאונה ארעה שעה שרכב הנתבעים ניסה לעבור את רכב התובעת, והתאונה ארעה הלכה למעשה במהלך עקיפת רכב התובעת. בניגוד לנתבע, העד לא שלל את התמונות שצילם שמאי התובעת ואמר שאינו יודע אם אלו הנזקים שנגרמו בתאונה, ואף הוסיף כי הוא זוכר שהפגוש שלה נגרר (שם, שורה 14). דהיינו, לא מדובר רק בהשתחררות הפגוש ממקומו, כפי שטען הנתבע עצמו.

אמנם העד טען, כי רכב התובעת הוא זה שפגע ברכבם מאחור, אך בחקירה הנגדית הודה כי לא ראה את התאונה, הם נסעו ישר ושמעו רעש.

אמנם העד גם הוסיף, כי רכב התובעת הוא זה שפגע ברכבם מאחור, אך מאחר וכל שהוא יודע לומר כי עברו את רכב התובעת ושמעו רעש, אינו יכולה לומר מי פגע במי.

יוסף עוד, כי באופן תמוה עדת התובעת גם לא נשאלה כלל, אם היה אדם נוסף ברכב הנתבעים.

מעבר לאמור, גרסת הנתבע, כי הנזק שנגרם לרכב התובעת, נגרם כתוצאה מפס הניקל ברכבו אינה סבירה. יצויין כי עיון בתמונות שצילם שמאי התובעת מעלה על פניו כי הנזק שנגרם לפגוש והנזק שנגרם לפינת הפגוש נגרמו לכאורה באותו אירוע. על הפגוש ניתן להבחין בהמשך שריטה שנמצאת על הכנף.

אם צריך עוד להוסיף, על הודעת הנתבע לחברת הביטוח אין כלל תאריך ומשכך לא ברור מתי הגרסה נמסרה לעומת גרסת עדת התובעת שנמסרה מיד לאחר התאונה ובדיקת שמאי התובעת נעשתה יום לאחר התאונה.

לאור כל האמור, אני קובעת כי רכב הנתבעים הוא זה האחראי לתאונה.

התובעת הגישה חוות דעת שמאי שלא נסתרה, ומסמכים מהם עולה, כי לרכב התובעת נגרמו נזקים בסכום של 4,003 ₪, התובעת שילמה לנתבעת סכום זה בניכוי השתתפות עצמית (בסך 1225 ₪) דהיינו 2778 ₪, וכן נשאה בשכ"ט שמאי בסכום של 360 ₪ (ללא מע"מ, שכן התובעת זכאית להזדכות על המע"מ). משכך, ישיבו הנתבעים לתובעת סכומים אלה בצירוף הצמדה מיום התשלום, שכר העדה כפי שנפסק, אגרה כפי ששולמה ושכ"ט 1250 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.